<h1>סמ"ג לאוין סימנים ר"ט—רי"ב</h1>
<h2>דף לו.</h2>
הזהירה תורה שלא לקלל את הדיין מישראל שנאמר (שמות כ"ב כ"ז) א-להים לא תקלל. וכן הזהירה תורה שלא לקלל ראש סנהדרין גדולה או המלך שנאמר (שם) ונשיא בעמך לא תאור. וכן הזהירה תורה שלא לקלל אחד מישראל הכשרים שנאמר (ויקרא י"ט י"ד) לא תקלל חרש, ולמה נאמר חרש שאפילו זה שאינו שומע ולא נצטער בקללה זו לוקה על קללתו (ע"פ רמב"ם סנהדרין פכ"ו הל' א') ותניא בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ו א' ע"ש) ובתורת כהנים (קדושים פרשתא ב' הי"ג) מה חרש מיוחד שהוא בחיים אף כל שהוא בחיים יצא המקלל את המת שהוא פטור. וכן הזהירה תורה שלא לקלל עצמו כדאיתא בפרק שבועת העדות (שם) שנאמר (דברים ד' ט') השמר לך ושמור נפשך מאד ואמר רבי אבין אמר רבי אילעא כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. לא הזהירה תורה על כולן אלא בכשרים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור, בעושה מעשה עמך (ב"מ מ"ח ב'). ונמצא למד שהמקלל אחד מישראל בין איש בין אשה בין קטן בין גדול לוקה אחת, ואם קלל דיין לוקה שתים, ואם קלל נשיא לוקה שלש (רמב"ם שם הל' ב'). אף על פי שהמקלל אביו ואמו אינו חייב אלא עד שיקללם בשם, המקלל עצמו או חברו או דיין או נשיא אפילו בכל הכינויין כגון חנון או רחום וכיוצא בהן חייב כמו ששנינו בפרק שבועת העדות (שם ל"ה א'), לפיכך אם קלל בכל לשון חייב שהשמות שקוראין בהן הגוים להקב"ה הרי הם בכלל הכינויין (ע"פ הל' ג' שם). ואינו לוקה עד שיתרו בו בפני עדים כשרים כשאר כל חייבי לאוין (ע"פ הל' ד' שם). בכלל ארור בו נידוי דכתיב (שופטים ה' כ"ג) אורו ארור יושביה, בו קללה דכתיב (דברים כ"ז ט"ו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה, בו שבועה דכתיב (יהושע ו' כ"ו) וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש וגומר כדאיתא בפרק שבועת העדות (ל"ו א').
